<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"ב</h1>
<h2>דף יח:</h2>
גרסינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות י"ח ב'), העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, הרי אלו נאמנין. ואם יש עדים שהוא כתב ידן, או שכתב ידן יוצא ממקום אחר, אין נאמנין. אמר רמי בר חמא, לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, הרי אלו נאמנין. אמר ליה רבא, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכי תימא הני מילי על פה אבל בשטר לא, והא אמר ריש לקיש, עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. אלא אי איתמר, ארישא איתמר, הרי אלו נאמנין, אמר רמי בר חמא, לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אין נאמנין. מאי טעמא, אין אדם משים עצמו רשע. כתב הרב בעל העיטור ז"ל ואף על גב דקיימא לן כריש לקיש דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד אפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדגרסינן ריש מסכת גיטין (ג' א'), בדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי כדריש לקיש, הכא ליכא למימר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דכיון דקיימא לן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ליכא הגדה כלל, וליכא למימר נחקרה עדותן, הילכך אי אמרי אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנין.
<h2>דף כא.</h2>
כתב הרב בעל העיטור אות קו"ף תשובה להרי"ף ז"ל, אם בא לפני ב"ד שטר קבלת עדות, והעדים באותו העיר, רואים אם אותן מקבלי עדות בקיאין בדקדוקי עדים ובחקירתם, הולכין אחר השטר, ואין חוששין לעדות העדים. ואם לאו, אין סומכין על קבלת העדות וכתיבתן, אלא סומכין על העדים. והלכתא, קבלת עדות צריך שלשה מומחין, יודעין הלכות עדים כשרים ופסולים, זהירים בקבלתם לכוין עדות כל אחד ואחד, כדתנן (אבות פ"א מ"ט) הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר, משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא ע"כ. וכן נמי כתב הר"ם ז"ל פרק ה' (עדות פ"ו הלכה ד'—ה'). וקיימא לן הלכתא אין חוששין לבית דין טועין, ולעולם אין בודקין אחר ב"ד, אלא מחזיקין אותם שהם בקיאין ולא יטעו אלא בודקין אחר העדים, וכדאמרינן סוף פרק מצות חליצה. ורבא דידיה אמר, אין חולצין אלא אם כן מכירין, ולא ממאנין אלא אם כן מכירין, אבל כותבין גט חליצה וגט מיאון אף על פי שאין מכירין, דלא חיישינן לב"ד טועים. וסוף פרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ח ב') יהיב טעמא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל בי דינא בתר עדים דייקי. ופירוש מכירין, שיכירו שזה פלוני אחי פלוני, וזו יבמתו בת איש פלוני אשת פלוני, וזה שחלץ לה אחיו הוא. ופירוש אף על פי שאין מכירין, שנים או שלשה שראו שנחלצה, כותבין לה גט חליצה, ואף על פי שאינם הדיינין שחלצה בפניהם, ואינם מכירין שזו בת פלוני ואשת פלוני וכו', שגט חליצה אינו אלא מעשה ב"ד שיהיה לה ראיה שנחלצה, אבל מכל מקום צריך שנדע שהם ב"ד ושנכיר כתיבתן. אבל כתב או שטר שבא לפנינו חתום ואין איש שיכיר החתימות, אין ראוי לסמוך עליו, וכדמוכח מדאמרינן פרק האשה שנתארמלה (כתובות כ"א א') ופרק גט פשוט אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין, מתקיף לה רבא, אמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו', ומסקנא, הלכתא אין מצטרפין. ירושלמי פרק דיני ממונות (סנהדרין פ"ג הי"ב), אשרתא דדייני מהו שצריך ב"ד, ר' אושעיא ושמואל, חד אמר יתקיים או בכתב ידי עדים או בכתב ידי הדיינים, רבי פרנא אמר אפילו בכתב עד אחד ודיין אחד. עוד ירושלמי מסכת גיטין (פ"ט ה"ז) קרא ערער על חתימת ידי עדים, או על חתימת ידי הדיינין, אם רצה לקיים בכתב ידי עדים, מקיים. בכתב ידי הדיינים, מקיים. כתב הרב בעל העיטור ז"ל, ואומר אני, ואפילו בעד אחד ודיין אחד מקיים, והיינו פירושא דעד ודיין מצטרפין, עד כאן. גם נראה שנוכל לומר עליו שהוא שטר מזוייף, ממאי דאמרינן, מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו כרבי (בבא מציעא ז' ב'). וכן פסק הרי"ף ז"ל מסכת בבא מציעא פרק קמא (שם), וכן פסק הכי בהדיא רב נחמן פרק האשה שנתארמלה (כתובות י"ט א'), בגמרא העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה. ואם כן, מי שהוציא על חברו שטר מקויים, ואין אדם מכיר חתימתן של עדים ולא חתימת הדיינין, ואמר הלה פרוע הוא, נאמן. מגו דאי בעי אמר מזוייף הוא. וכן כתב הרשב"א ז"ל. ואם בממון כך, קל וחומר באיסורין.
<h2>דף צד:</h2>
ומינה הביא הרב בעל העטור ז"ל בשם בעל המתיבות, דב"ד הגדול הוא דאלימי למעבד שודא דדייני, אבל דייני בעלמא לא. דאמרינן (כתובות צ"ד ב'), אמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי, שודא דדייני. אמר ליה אנא נמי שודא דדייני. אמר ליה, חדא, דאנא דיינא ומר לאו דיינא, ועוד, מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה. והא רב ששת חכים גמיר וסביר הוא, וקאמר ליה רב נחמן, מר לאו דיינא הוא, ש"מ, דלא עביד שודא דדיינא אלא בי דינא רבה. וכן כתב רבינו חננאל ז"ל, עיקר קבלה בידינו, דלא עבדינן שודא אלא במקרקעי, אבל במטלטלי, אמרינן ממון המוטל בספק חולקין. ואמר רב נחשון ז"ל, שודא דדייני שיתא הוו בכולא תלמודא. מסתברא, דשודא הוא לשון חוזק, והיא מלה ערבית. יוסכם עם הירושלמי פרק מי שהיה נשוי, גבי ההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד, ואמר שמואל שודא דדייני. ירושלמי (כתובות פ"י ה"ד), שמואל אמר שוחדא לדייני, איזה מהם שירצו ב"ד להחליט מחליטין. וי"מ אומדנא. אבל אם היה עיקר הדין טענות, היו חוזרין הדין לתחלתו. הרי קם דינא והדר דינא והכל בדין אחד. וטעמא דקם דינא, דמצי למימר ליה, טעם הראשון יפה מן האחרון.
<h2>דף ק:</h2>
עוד פירש (הר"מ בפיהמ"ש בכורות פ"ד מ"ג) טעה בדבר משנה, כגון ששכח אותו הלכה או לא ידעה, וכדאיתא בכתובות (ק' ב') ב"ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמי שטעה בדבר משנה וחוזרין. וקצת מרבותינו כתבו, שלא אמר כך רשב"ג אלא בסתם מקומות שלא נהגו אלא בהכרזה. ומיהו, ב"ד שהגבו כתובה לאלמנה ולא העמידו אפטרופוס ליתומים, אין לומר עליהם שנעשו כטועין בדבר משנה וחוזרין, דהא ב"ד הם אפטרופין ואביהם של יתומים, וכדאמרינן (בבא קמא ל"ז א') ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים. ובכל מקום שאמרו ב"ד מעמידין להם אפטרופוס, אינו אלא להקל על הב"ד, שאינם רוצים לפקח על נכסי היתומים, ומעמידין להם אחרים לפקח על נכסיהם. אבל אם רצו ב"ד לפקח על הנכסים, אין לך אפטרופין יפין מהם. ולא מצינו עכוב בהעמדת אפטרופין, וכן כתב הרשב"א ז"ל. טעה בשקול הדעת, כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אהדדי, ולא איתמר הלכתא כחד מינייהו, וסוגיין בעלמא כחד מינייהו, ועבד איהו כאידך, איגלי לן מילתא דודאי טעה. והר"ם ז"ל (סנהדרין פ"ו ה"ב) כתב, שלא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד, אלא כיון דלא איתמר הלכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא. וכן פירש ז"ל (בפיהמ"ש שם מ"ב) מומחה, מנוסה. שניסוהו בקושיות ושאלות, ונמצא גדול בחכמה ומובהק. וכענין לשון קמיע מומחה, כלומר מנוסה, גם זה מנוסה בחכמתו. ואם המנסה אותו הוא ב"ד הרי זה נקרא מומחה לרבים.
<h2>דף קיא.</h2>
פרק החובל, נזקי שור בשור ונזקי שור באדם נמי, אלהים בעינן וליכא, התם שליחותיהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. הרי שארץ ישראל עושה רושם, וכמה כיוצא בזה. וסוריא אינן מומחין, וכדאיתא פרק זה בורר (סנהדרין כ"ב א'), בערכאות שבסוריא שנו, וכבר הבאנו אותו בזה הפרק לקמן. ופי' ערכאות מקום עריכת הדין. הרי, שאפילו בני בבל הם כפופים לבני ארץ ישראל, ואף על גב דאמרינן סוף מסכת כתובות (קי"א א'), ארץ ישראל עיסה לבבל, כלומר, ספק הוא, שמעורב בהן סובין ומורסן וקמח, ועזרא לא עלה מבבל עד שעשאה כסולת נקיה (קידושין ס"ט ב'). ואם תראה שבני ארץ ישראל היו צריכים לבני בבל, הוא משום דהתם שבט. וכדאמרינן מסכת סנהדרין פרק קמא (ה' א'), אמר רב, האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי לפטר ולא לישלם, לינקוט רשותא מבי ריש גלותא, וכן אמר שמואל. וה"מ מהכא להכא, ומהתם להתם, ומהכא להתם, אבל מהתם להכא לא מהניא רשותא, דהכא שבט והתם מחוקק. דתניא לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט י'), אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. ומחוקק מבין רגליו, אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. ואמרינן מסכת הוריות פרק בתרא (י"א א'), איזהו נשיא, זה המלך. ת"ר נשיא זה המלך, יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב, תלמוד לומר, מכל מצות יי' אלהיו (ויקרא ד' כ"ב), ולהלן הוא אומר, למען ילמד ליראה את יי' אלהיו (דברים י"ז י"ט), מה להלן, שאין על גביו אלא יי' אלהיו, אף כאן נשיא שאין על גביו אלא יי' אלהיו. בעא מיניה רבי מרב, כגון אני מהו "בשעיר". אמר ליה, הרי צרתך בבבל. איתיביה, מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאין לעצמן, ואלו מביאין לעצמן. אמר ליה, התם לא כייפי להדדי, הכא אנן כייפינן להו. "ושעיר" הוא ארץ ישראל, וכההיא דמסכת תמיד (כ"ז ב'), זכרנוה פרק עשירי. ירושלמי פרק יש נוחלין (ה"א), רבי מולך בשם רבי יהושע בן לוי, הלכה כרבי זכריה בן הקצב. רבי ינאי קפודקיא הוה ליה עובדא, והוון (דינין) [דייניה] רבי הונא ורבי יהודא בן פזי ורבי אחא. אמר לון רבי אחא, אחינו שבחוץ לארץ הדיוטות הן, והן טועין את ההלכה. ועוד, דאינון סמכין על הדא דרבי מולך על רבי זכריה, שאמר, אחד הבן ואחד הבת שניהם שוין במטה האם. ולית כן היא. תוספתא מסכת בבא קמא פרק ז' (ה"ב), מפני מה גלו ישראל לבבל יותר מכל הארצות כולן, מפני שבית אברהם אביהם משם. משלו משל, למה הדבר דומה, לאשה שקלקלה על בעלה, להיכן משלחה, לבית אביה.
